רש"י על חולין פ״ה א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין פ״ה ע״א:ה׳ רש"י על חולין פ״ה ע״א:ט׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הבא כו' חיה ועוף כו'. עיין רש"י חולין דף פ"ה ע"א גבי חיה ועוף הנסקלין ועיין בס' יראים דמספקא ליה גבי עוף אם חייבת סקילה אם נרבע ועיין זבחים ד' פ"ה ע"ב ובהך דב"ק ד' מ' ע"ב מוכח שם דשוה רובע לנוגח וגבי נוגח חייב גם עוף כמבואר במשנה ב"ק ד' נ"ד ובעדיות, ועיין רש"י ברכות ד' כ"ז ע"א ע"ש ורש"י נזיר ד' ל"ה ע"א גבי שמירה דמרבה עופות:

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ושחטו. ושחטו, ושחט אותו, ושחט אותו יבבפרשה זו בענין שלמים, והם הפסוק שלפנינו, ולקמן פסוק ח' ופסוק י"ג כתיב ושחט אותו, והיה די לכתוב בכולם ושחט בלא יחס הפעול או הכנוי וכמו ושחטתם בזה ש"א י"ד. ובס' התוה"מ כתב דמכוין רק לשני מעוטים מן ושחט אותו, אבל ושחטו אינו מיותר, ופלא הוא, שהרי אמרו בגמרא מפורש תלתא קראי יתירי כתיבי, הרי דחשיב גם ושחטו למעוט, והיינו טעמא משום דהיה יכול לכתוב ושחט, כמש"כ. פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה יגואף דלכאורה מילתא דפשיטא הוא וא"צ קרא למעוטי, שהרי תכלית המקדש הוא רק לשחיטת קדשים. אך הענין יתבאר ע"פ מ"ש בחולין י"ז א' על הפ' דפ' ראה כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וזבחת מבקרך וגו' רק קדשיך אשר יהיה לך תשא ובאת אל המקום וגו', ודריש ר' ישמעאל, דמה דכתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר וגו', בא להתיר להם בשר תאוה, שבמדבר היה אסור להם לשחוט חוץ לעזרה כמבואר בפ' אחרי אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו', וכשהיו רוצים לאכול בשר היו צריכים להביא שלמים, ועל זה בא הכתוב כי תאוה נפשך וגו' להתיר להם, ר"ל דכשיהיו בארץ אחרת שיתרחקו מן המקדש יהיו מותרים לזבוח לכתחלה בשר חולין, וזהו שממעט כאן פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, ר"ל אחרי שהותר בשר תאוה לא נימא שגם הוא שחיטתו בעזרה כמו שהיה הדבר נוהג במדבר, שהיה אסור כלל לשחוט חוץ לעזרה, כמבואר, אלא כיון שהותר בשר תאוה בשחיטת חולין נעשה השחיטה חולין ממש ואסור לשחטו בעזרה. ומה שראה הכתוב למעט זה כאן בענין שלמים הוא משום כי כפי שכתבנו כשהיו ישראל רוצים לאכול בשר בהיותם במדבר היו צריכים להביא שלמים, ולכן בא למעט כאן דאימתי שלמים נשחטין בעזרה אע"פ שתכלית הבאתם רק כדי לאכול הבשר רק אז כשאי אפשר לאכול בשר זולת בשר שלמים כמו שהיה נוהג אז, אבל לא כשהותר בשר תאוה, וכמש"כ. והנה למען למוד דין זה היה די במעוט אחד וכאן ישנם ג' מעוטין כמש"כ באות הקודם, לכן אמרו בגמרא דבאים לרבות תמימים ובעלי מומים חיות ועופות, שכולם אסורין להקריב חולין בעזרה, ואצטריכו כולם למעט, דהו"א דאינו אסור רק אלה הראוים ליקרב בקודש כגון תמימים, לכך אצטריך לרבות בע"מ, וכן חיות ועופות שחלוקים בפרטי דינים משחיטת בהמה, יעו"ש. ודע דאע"פ שנתבאר כאן דרשה לאיסור חולין בעזרה מן התורה, בכ"ז קיי"ל שאם שחט אין לוקין על זה, יען שאין האיסור מפורש ממש בתורה רק בא מדרשא ברמז, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ג משחיטה דאיסור זה הוא מדברי קבלה, וידוע שיטתו דלכל דבר שאינו מפורש בתורה קורא דברי קבלה, ובלח"מ הקשה עליו ממה שפסק בפי"ד משחיטה שאם שחט חולין בעזרה פטור מכסוי הדם, והלא לפי שפסק הוא דאין איסורו ממש מה"ת א"כ אמאי פטור מלכסות שהיא מצוה מה"ת, יעו"ש. וחדוש שלא זכר מדברי רש"י חולין פ"ה א' שכתב בענין דשאני מצות כסוי דכתיב בה אשר יאכל, וא"כ מכיון דזה פשוט לכו"ע דבאכילה לכתחילה אסור עה"ת, וכיון דאסור באכילה אין מצות כסוי, ובמק"א בארנו עוד מענין חולין בעזרה, וכאן אין המקום גורם לאריכות. .קדושין נ"ז ב'

1 מתני' חיה ועוף הנסקלין - כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן:

2 וחכמים פוטרין - דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע"ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב. וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא:

« רש"י על חולין פ״ה ע״א:ה׳ רש"י על חולין פ״ה ע״א:ט׳ »